נדב שדה הוא גיאוגרף ומתכנן ערים, הבעלים של "שדות - תכנון. תיירות. סביבה"
“Once there were green fields, kissed by the sun. Once there were valleys, where rivers used to run. Once there were blue skies, with white clouds high above. Once they were part of an everlasting love. We were the lovers who strolled through green fields.
(Green fields, the Brothers four)
השיר "שדות ירוקים" של להקת ארבעת האחים (The Brothers four) יצא לאור בשנת 1960 והפך ללהיט גדול בארה"ב (עד אז, חברי הלהקה קיבלו תשלום בבירה תמורת הופעות בפאב...). השיר, ששמיעה שלו מעוררת נוסטלגיה אל הנופים החקלאיים והמרחבים של "פעם", פורט גם על מיתרי הנוסטלגיה הישראליים שלנו. גם הסגנון המוסיקלי הישראלי היה דומה אז. שירי הגבעטרון למשל עסקו רבות בנופים חקלאיים, וב- 1958, נכתב השיר שיירת הרוכבים (אליפז \ נעמי שמר) של הדודאים שהיווה את הצד המשלים של האתוס ועסק בקאובוי הישראלי ובמרחבים הפתוחים. כמובן שגם האתוס החקלאי והציוני היו אז בשיאם.
אבל למרות ההנאה הגדולה, לא התכנסנו כאן כדי לנתח שירה, אלא לדבר קצת על תפיסה של נוף ושטח פתוח ולדון כיצד ניתן לשמור עליו.
לאחרונה, המשרד שלנו היה מעורב בהכנת נספח נופי בתכנית משמעותית של שדה פוטו וולטאי גדול.
שדה פוטו וולטאי גדול הוא כמובן דבר טוב מאוד, הוא מייצר יותר חשמל מכמה שדות קטנים, מרוכז במקום אחד, ומפחית את התלות באנרגיה ממקורות מתכלים. אבל למתקנים האלה יש מחיר והוא מגיע בצורת תפיסת שטחים פתוחים (בדרך כלל חקלאיים), יצירת צווארי בקבוק במסדרונות אקולוגיים וכמובן מראה שלא תמיד מתחשק לנו לראות כשיוצאים החוצה מהעיר או כשמביטים החוצה מהחלון. למצער, במקרה שלנו, כל החלופות של השדה הפוטו-וולטאי מוקמו בשטח רגיש מבחינה נופית וסביבתית.
אם כך, כיצד ניתן ליישב את המתח בין הצורך בייצור מקורות אנרגיה מתחדשת לבין הימנעות מפגיעה נופית סביבתית בשטח הפתוח?
פתרון אפשרי הוא כמובן התקנת פאנלים סולאריים על גגות מבנים לסוגיהם וקירות מגדלים. אבל היישום בפועל לא פשוט בשל אתגרי בעלויות בבתים משותפים, רישוי, תקנות, היעדר חקיקה וכו'.
אז איך בכל זאת נוכל להפחית את הפגיעה בשטחים פתוחים וחקלאיים? ובכן, אחד העקרונות הראשונים שמאמצים בתכנון סביבתי הוא הצמדת תשתיות. כלומר, אם רוצים להקים תשתית או יישוב חדשים, אנחנו נקים אותם כמה שיותר צמוד לתשתיות או יישובים קיימים, זאת על מנת למנוע הפרות סביבתיות של תאי שטח חדשים והגדלת השפעות השוליים של מתקנים שונים על המערכת האקולוגית. כשפותחים את מפת ישראל, רואים בקלות שכבישים ומסילות רכבת לא חסרים. בעוד שעיון בתכנית המתאר הארצית החדשה לתחבורה (תמ"א 42) יבהיר שבעתיד עוד צפויים להיסלל כבישים חדשים ויונחו מסילות ברזל...
אז בואו נחזור רגע לעקרון הצמדת התשתיות שהוזכר בפסקה הקודמת ונעשה כמה חישובים פשוטים. שטח מתקן פוטו וולטאי טיפוסי בישראל נע בדרך כלל בין 100 ל- 150 דונם.
מה זה דונם? דונם הוא 1,000 מ"ר סה"כ, שלא משנה איך הם מסודרים. לדוגמה, פס באורך של אלף מטרים וברוחב של מטר אחד שווה דונם אחד. אבל גם מלבן שאורכו 50 מטרים ורוחבו 20 שווה דונם אחד.
נמשיך רגע עם התרגילים, נניח שיש לנו כביש בין עירוני באורך של ק"מ אחד. אם לצידי הכביש נמקם פאנלים סולאריים על גבי טרקרים (מתקן שעוקב אחר תנועת השמש) ברצועה ברוחב של חמישה מטרים בכל צד של הכביש, נקבל 10 דונם של שדה סולארי. ואם נמשיך לאורך של 15 ק"מ לאורך הכביש, נוכל להגיע ל- 150 דונם, ולחסוך הקמה של תחנת כוח פוטו וולטאית בשטח פתוח ערכי, למשל במדבר או בצמוד לשמורת טבע.
לשם הדוגמה, בחרתי קורבן פוטנציאלי: מקטע כביש 6 בין מחלף אייל למחלף ניצני עוז. אורך המקטע כ- 13 ק"מ, אגב, מתוכננת בסמוך מסילת רכבת שגם אותה ניתן לנצל לענייננו, בנוסף, זכינו ב"בונוס" של שטח כלוא בין שתי התשתיות שגם בו ניתן להשתמש. אבל אם ניצמד לגישה "שמרנית" של 5 מטרים מכל צד, נגיע ל- 130 דונם של מתקן פוטו וולטאי, שיחסכו משטח פתוח וערכי.
כמובן שיש מי שיגידו, במידה רבה של צדק: "ליד הכביש אנחנו רוצים לראות חצבים וחוטמיות, כמו בכביש 6 היום, ולא פאנלים שחורים שיסתירו את הנוף ". וכמובן זה עניין של השקפה, אבל באופן אישי, אני מעדיף לראות בשולי הכביש פאנלים סולאריים, ולא לראות אותם כאשר אני יורד ממנו לכיוון השטח הפתוח.
Greenfields are gone now Parched by the sun Gone from the valleys where rivers used to run Gone with the cold wind that swept into my heart Gone with the lovers who let their dreams depart Where are the Greenfields that we used to roam?
(Green fields, the Brothers four)
ועכשיו אחרי שקראתם, מוזמנים לחשוב על שדות פוטו-וולטאים עם מנגינה ברקע ולא לשכוח לעקוב אחרי עמוד ה- Facebook שלנו. כאן.