נעים להכיר, מחזור המים בעיר

כתבה: אינג' דבורה לב רמתי, אקולוגית ומהנדסת מים, ב"שדות – תכנון. תיירות. סביבה".

צילם וערך: נדב שדה, נדב שדה הוא גיאוגרף ומתכנן ערים, הבעלים של "שדות - תכנון. תיירות. סביבה"

התחלה: זה רק אנחנו, או שכל שנה יש יותר הצפות?

מהיכן מגיעים מי התהום?

מה זאת אומרת? מהגשם... כולם יודעים. המים מחלחלים, ונכנסים עמוק אל תוך האדמה ונשארים שם, זה נקרא אקוויפר. משם אנחנו שואבים אותם ויש לנו מים בברזים.

אז נכון, מי גשם מחלחלים אל מי התהום. אבל מה קורה לגשם שיורד בשטחים הבנויים? בתל אביב, חיפה, ירושלים?

שטחים פתוחים נרחבים ששימשו בעבר כאזורי ביצות, בריכות חורף ונחלים, שינו את פניהם וכוסו באספלט ובטון. הביצות יובשו, בתים נבנו על בריכות החורף, ואת הנחלים החליפו תעלות ניקוז מצופות גביוני בטון שתפקידן להוביל את המים אל הים, הכי מהר שאפשר.

המים שבעבר נאגרו בכל אותן בריכות ונחלים, ומשם חלחלו לאט ובהדרגה אל מי התהום, הופכים במקום זאת לנגר עילי (זרימה על פני הקרקע) שיטפוני ומסוכן. טיפות הגשם ניתזות מעל גגות וכבישים, והופכות לשלוליות על משטחי חניה וגינות מחופות בבטון ולבנים. הגשם נאסף לתעלות הניקוז, שלא עומדות בעומס ועולות על גדותיהן, ומציפות לנו את הרחובות, הבתים והחניונים.

אז מי אשם בזה, האם העירייה או המועצה המקומית בה אנו גרים? ובכן, לא באופן בלעדי. נכון שתמיד אפשר לתחזק טוב יותר את תעלות הניקוז, ולוודא שאין סתימות, אבל זה לא מספיק. כשעוסקים במים, צריך לראות את התמונה הרחבה ולקשור בין גורמים שונים החוצים גבולות מוניציפליים. ועל כך בהמשך.

ניקח כדוגמה את אחת התעלות המפורסמות בישראל... נחל איילון: התעלות תוכננו עבור כמות המים שהייתה ידועה באותן שנים, כך שהנחל יציף רק בהסתברות של פעם ב-100 שנה. אז למה הוא מציף כל כך הרבה פעמים?

שני אתגרים שונים חוברים ליצירת התמונות המוכרות של אנשים בסירות ברחובות, ומכוניות שקועות עד הגג במים.

האתגר הראשון הוא שינוי האקלים הגלובלי (כן, זה כבר כאן). שינוי האקלים כולל בתוכו ריבוי אירועי קיצון. זה אומר שסופה חזקה, עם המון גשם בזמן קצר, שהייתה מתרחשת פעם ב-100 שנה, תתרחש הרבה יותר פעמים. כך שיש לנו יותר סופות חזקות של גשם, שמעמיסות כמויות מאוד גדולות של מים בבת אחת.

האתגר השני הוא הבינוי. למשל, מאז שנחל איילון תוכנן להשתלב בתשתיות של גוש דן, נבנו עוד שטחים רבים מסביב, וכמו שנכתב קודם, אותם שטחים בנויים לא מאפשרים למי הגשמים לחלחל ואף מגבירים את מהירות הזרימה שלהם על פני הקרקע. מים אלו מצטרפים לנגר העילי המגיע מכלל השטחים הבנויים בסביבה, ומגדילים את כמות המים בתעלות הניקוז ובנחלים, עד שאלה עולים על גדותיהם ומציפים.

השטחים האלה לא היו בנויים בתקופה שבה תכננו את נחל איילון, שתוכנן בהתאם לזמנו. כך יוצא ששטחים בנויים חדשים עלולים לגרום להצפות בשטחים רחוקים מהם, הנמצאים במורד הנחלים. שכונה חדשה שנבנית במזכרת בתיה עלולה לגרום להצפות ביבנה, ושכונה חדשה בקרית טבעון, עלולה להוביל להצפות באזור מפרץ חיפה.

הכניסה לתחנת הרכבת בהרצליה מוצפת, צילם: שי יצחק

מחיר הבזבוז.

מלבד הצפות ושיטפונות, לכל הנגר העילי שיצרנו ובזבזנו יש מחירים נוספים. המים לא נאגרים בקרקע, לא חודרים אל מי התהום, ולא נשארים בקרקע עבור עצים ושאר צמחים רב שנתיים המתבססים על מאגרי הרטיבות בקרקע בשביל לשרוד בעונות היבשות. מפלס מי התהום יורד, מה שמוביל לכך שמי ים מלוחים חודרים עמוק יותר אל מאגרי מי התהום שביבשה וממליחים אותם. לנו וגם לצמחים נאבדים מקורות שתייה חשובים.

ככל הנראה, משטחי האספלט והבטון רק יגדלו בשנים הקרובות, ולכן הצורך בניהול נכון של נגר הולך וגדל.

אז מה אפשר לעשות?

במשפט אחד: להאט את מהירות הזרימה ולהוביל את הנגר של מי הגשמים לקרקעות בהן הוא יוכל לחלחל, לחדור, ולהשקות.

פתרונות לטיפול בנגר מתחלקים לפתרונות אפשריים בשטחים הפתוחים: מחוץ ובתוך שטחי הערים, ולפתרונות המשולבים בבינוי עצמו.

ניהול נגר בשטחים הבנויים כולל בתוכו את ההבנה הבסיסית שכל שכונה תהיה אחראית לנגר שלה. אם תכננתי עכשיו שכונה חדשה, לא מספיק שהשכונה שלי לא תוצף במים. על מתכנני השכונה לוודא שכל הנגר הנוסף שהשכונה יוצרת יגיע אל מי התהום ולא יזרום הלאה לכוון השכונה או העיר הבאה בתור במורד הנחל, וגם לא לים.

לצורך ניהול הנגר העילי, יש להקדיש שטחים פתוחים לבריכות חורף, ושטחי הצפה וחלחול. שטחים אלו יכולים להיות משולבים בפארק העירוני בתוך שטח התכנית, או בשוליים, בחוץ. העיקר שיהיו שטחים אליהם ינוקזו מי הנגר, ושם הם יאגרו, ישהו ויחלחלו לאט ובהדרגה למי התהום. לכך יש להוסיף את הרחבת ערוצי הנחלים: במקום ליצור תעלת בטון טרפזית שתפקידה להיפטר מהמים במהירות, נשמור על הנחלים בצורתם הטבעית, נשאיר אותם מפותלים, עם גדות רחבות, וסביבם שטחי פארק פתוחים. כך גם כשהם יעלו על גדותיהם כפי שאמור לקרות, שום אסון לא יקרה. חשוב להשאיר מרחב ומקום גם לנחל שקולט סופת גשם חריגה במיוחד. אפשר לנצל זאת גם לגינון המבוסס על חקלאות מסורתית: בנחל המשמש לניקוז העירוני נבנה טרסות, שמשמשות כמווסת זרימה נהדר, מאפשרות למים להיאגר בקרקע ומשמרות קרקע איכותית שלא תיסחף. בטרסות ניטע עצי פרי או עצים מקומיים, עם גומות שיאספו את הנגר. כדוגמה, אפשר ללכת לראות את הטרסות ועצי הפרי ביער ירושלים שמתחת להר הרצל, במעלה אדומים, ועוד.

בחיבור בין מי הנגר העירוניים לבין השטחים הפתוחים, דרושה תשומת לב מיוחדת לנושא סחף קרקע. הזרימות החזקות של מערכת הניקוז גורמות לאדמה להסחף עם המים, ונשארת שכבה של סלע בה לא יכול לצמוח כלום. ברגע שהחל להווצר ערוץ שכזה, הוא ילך ויתרחב וייקח איתו עוד ועוד קרקע. בשביל להימנע מכך יש לתכנן שוברי אנרגיה – לדוגמה סלעים הבולמים את עוצמת המים הזורמים, ובנוסף להאט את קצב זרימת המים בנחלים, באמצעות טרסות, פיתולים בנחל, ועוד.

בסרטון: וואדי "עירוני" הזורם לאחר הגשמים ברחוב האורנים בפרדס חנה. לוואדי אגן ניקוז קטן, והוא משמש כשצ"פ אקסטנסיבי. הוואדי וגדותיו אינם סלולים כך שמתאפשר חלחול יעיל יותר של הנגר העילי באירועי גשם רגילים וניקוז של הנגר כאשר יורדים גשמים רבים כפי שצולם בסרטון (צילום: נדב שדה).

השטחים הפתוחים האלה הם לא שטחים מבוזבזים. בשטחים אלה מומלץ להשאיר/לשתול מיני צומח מקומיים, המתאימים לאזור, לאפשר מעבר לבעלי חיים, לתכנן שבילי הליכה ופינות ישיבה, והרווחנו ריאה ירוקה שמשתלבת במערכת האקולוגית המקומית של האזור. מקום בו תושבי השכונה יכולים לנפוש, לעשות ספורט, ולטייל.

בריכות חורף הן הזדמנות לשיקום בית גידול עם מגוון ביולוגי עשיר ונדיר, היכול לשמש כמרחב למידה מאוורר עבור בתי ספר. נחלים מזמינים שבילי הליכה, אופניים וספורט, המקשרים בין אזורים שונים בעיר. אזורי הצפה ומאגרי מים מושכים ציפורים ובעקבותיהם צפרים חובבים ומטיילים הבאים ליהנות מטבע נגיש מחוץ לבית, כך שאיכות החיים הכללית של כולם עולה.

בתמונה: שטח ציבורי "קעור" בלב חורשה בין שכונות מגורים בכרכור, המנוקז לבריכת חורף שמוצפת בחודשי החורף, ומאפשרת למגוון בעלי חיים נדירים ומגוונים לחיות בה. צילום: נדב שדה

גם בשטחים הבנויים עצמם יש מה לעשות. הם לא חייבים לשמש רק כמקור מים לנחלים ושטחי האיגום שמחוץ להם. לתעלות הניקוז אפשר להסדיר פתחי יציאה שינקזו את מי הגשם לגינון הציבורי ולפארקים הציבוריים. ניתן לבנות חניות, ככרות, ו"איי תנועה" ממשטחים חדירים לחלחול, במקום האספלט הרגיל. כדאי לתכנן גנים ציבוריים ומדשאות בצורה קעורה, כך שהמים ייקוו בדשא ובשטחי הגינון, ולא בצורה גבעית וקמורה, ממנה הנגר מצטרף לתעלות הניקוז ולזרם הכללי.

בתמונות: החצר האחורית של פארק הציפורים בפרדס חנה.

פארק הציפורים הוא פארק גבעי ומטופח, מי הגשמים מתנקזים לכיוון מפלס הרחוב הנמוך יותר, ובדרך חותרים בקרקע. בתמונה האמצעית המקום הנמוך בפארק האוגר את המים. מוצע להסדיר את השטח למטרה זו (צילום: נדב שדה).

ובבית הפרטי שלי...

כל אחד יכול לוודא שהמרזב שלו בגג מוביל אל הגינה, או אל שטח קרקע חשוף, שטח משופע המאפשר למים להישאר שם, ולא לזרום החוצה לכביש או אפילו לחפור בור ולמלא אותו בחצץ או חלוקי נחל כדי לסייע בניקוז החצר. מומלץ לדאוג לחלוקי נחל או אבנים אחרות בנקודה בה ניתזים המים מהמרזב אל האדמה, כך שהאנרגיה תשבר והאדמה לא תסחף.

על הגג (השטוח), הפרטי או המשותף, אפשר להסדיר מערכת של גג ירוק המאיטה את זרימת הנגר העילי אל הכבישים, ולנצל את מי הגשם לגינה ירוקה ופורחת (נכנס היום בהנחיות לבינוי עירוני). סביב עצים כדאי לחפור גומות שיאספו את הנגר, ולהרוויח השקיה בחינם (שווה ללכת לראות את הגינון העירוני בשדה בוקר – העצים מוקפים בגומות בצורה וזווית אידיאלית ללכידת מי הגשמים המעטים).

ואם אנחנו כבר מתאמצים להחדיר בחזרה את מי הגשם שלנו אל מי התהום, כדאי לשמור עליהם נקיים: כל אחד מאיתנו צריך לשים לב – לא להשאיר כלים חשופים עם חומרים רעילים (חומרי ריסוס, צביעה, דישון עודף) בחוץ, כדי שהם לא ישטפו לתוך מי התהום עם בוא הגשמים. גם שמפו וסבון ביתיים, כששוטפים איתם ידיים בשטח, בטיול, או במקלחת בגינה אחרי ביקור בים, יחלחלו עם המים אל מי התהום שלנו ויזהמו אותם.

כל אלה הן רק דוגמאות. עם אכפתיות ויצירתיות, אפשר לשוב ולהפוך את מי הגשמים ממטרד מסוכן למשאב המעניק לנו ערים ירוקות יותר, למזער את הפגיעה בטבע שסביבנו, ולשפר את איכות החיים של כולנו.

לסיכום, החשיבה על מים חייבת "לחצות גבולות". מתכננים שיתמקדו בשכונה שלהם בלבד ולא ירימו את הראש מעבר לקו הכחול בתכנית, יחטיאו את המטרה. כפי שבבואנו לתכנן מסדרון אקולוגי אנחנו חייבים להבין מה קורה ברשויות המקומיות השכנות ולהבין היכן יתוכננו כבישים והיכן נמצאות הגדרות כדי ליצור רצף אזורי, כך גם עם מים, רק שכאן הסיפור מורכב יותר. למים לא אכפת אם הם נמצאים בהוד השרון או בנס ציונה, הם רוצים להמשיך לזרום למקום הנמוך ביותר ולהמשיך לקיים את מחזור המים בטבע. לכן החשיבה צריכה להיות אגנית ולא מקומית וחייבת בשיתוף פעולה של כל בעלי התפקידים הרלוונטיים לאורך הדרך.

המים האלה שלנו, והם יקרים. אז בואו נשמור עליהם.