פורסם במקור ב- NEWS1 ע"י נדב שדה
חג הפסח ויום העצמאות שעברו עלינו לטובה, הוציאו את המוני בית ישראל אל השטחים הפתוחים והטבע הירוק (או הדרומי הצהוב). לצד ההנאה הגדולה של טיול, קמפינג וארוחות
תחת כיפת השמיים, חוזרות בשנים האחרונות תמונות של פקקים ארוכים, ערמות זבל לחופי הכנרת וגדות הנחלים, צפיפות רבה וקרבות על צילו של כל עץ רענן. המסקנה המתבקשת של
מי שרוצה ליהנות מהשקט ונצנוץ הכוכבים, היא פשוט להישאר בבית ולצאת לטייל בזמן אחר.
האמנם?
בשורות הבאות, ננסה לנתח את התופעה ולהציג פתרונות ברי השגה אפשריים. לכל אתר ושמורה, יש קיבולת מבקרים מסוימת (כושר נשיאה), שמעבר לה לא יכולות תשתיות האתר לעמוד בעומס ומתחיל להיגרם נזק סביבתי, כמו גם פגיעה בהנאת המבקרים. על-מנת שלא
לעבור את כושר הנשיאה של השמורות, יש להתמקד בשלושה גורמים עיקריים:
הגורם האקולוגי - הגנה על המערכת האקולוגית המקומית.
הגורם הקהילתי - הגנה על אורח ואיכות החיים של התושבים המקומיים.
הגורם הכלכלי - שמירה על רווחיות וייחודיות האתר מחד מאידך-גיסא, הגבלת מספר המבקרים למספר המאפשר לשמור על רמת שירותים נאותה. לעיתים, גובר הרצון להפיק תועלת מן האתר על הרצון להגן על הסביבה. אך זוהי חרב פיפיות שבטווח הארוך תוביל לפגיעה באתר ולפגיעה בהכנסות.
ככלל אצבע, מטיילים נמשכים למים, האתרים הצפופים ביותר בחגים, בהם ניתן לראות אוהלים, מנגלים וגנרטורים הם אלה הסמוכים למקורות מים: חופי הכנרת, גדות הנחלים ומעיינות "נסתרים" עמוסי ג'יפים. יעידו על כך 250 טון אשפה שפונו מחופי הכנרת בפסח האחרון, נתון המצביע על צפיפות יתר, כמו גם על חוסר מוכנות לקבלת קהל. בכדי לדלל את זרם המבקרים אל האתרים המרכזיים ועל-ידי כך להגן עליהם, יש למצוא אלטרנטיבות.
לצערנו, יש בישראל רק "חורשת טל" אחת, סחנ'ה אחד ואין הרבה נחלים שלידם ניתן להקים אוהל. אז נכון שאתרי קמפינג קבועים לא חסרים וכך גם צימרים רומנטיים. אבל העם דורש נחל ואם אפשר, אז גם שקע בשביל להטעין את הסמארטפון.
בצפון הארץ (על הדרום ייכתב בפעם אחרת), קיימים שטחים חקלאיים, שאינם מעובדים בשל מיקומם הגאוגרפי, טיב הקרקע ועוד סיבות כאלה ואחרות. למשל, באזור אגם החולה ההיסטורי, בו יש קרקעות כבול שהן בעייתיות לעיבוד חקלאי. שטחים כאלה ניתן להסב לשטחי קמפינג מוסדרים עם פלגי מים המתפתלים בין החלקות... הביצוע אינו מורכב מדי, ניתן להסדיר את החלקות בשטח, להעביר תשתיות ניידות הניתנות לקיפול מחוץ לעונה וגולת הכותרת: ניתן לייצר פלגי מים מלאכותיים ויפים המתפצלים מנחל "אמיתי" וזורמים לאורך קילומטרים בסמוך לדרכי גישה, באופן כזה ניתן יהיה להוסיף אתרי קמפינג רבים למצאי הקיים היום.
משפחה החפצה לצאת לחופשה, תוכל להעמיס את הרכב ולנסוע צפונה. אך במקום לפלס את דרכה אל גדה צפופה של הירדן, תוכל לשלם סכום סמלי ולקבל מפתח לחלקת קמפינג פרטית, שקטה ומגודרת, שנהנית מקרבה לתשתיות דוגמת מי שתייה, פחי אשפה, שירותים ועמדה להטענת טלפונים סלולריים. בחלקה כזו, תחת צל עצים שיינטעו, ניתן יהיה להקים אוהל וליהנות מפרטיות ושקט (בלי גנרטורים...), תנאים שלא קיימים בחופי הכנרת. וכן, החלקה גם תהיה על שפת הנחל.
אזור הצפון, משווע למקומות עבודה, במיוחד במקומות הרחוקים מהערים הגדולות. כל עסק שנפתח, מוסיף מיד עוד מקומות עבודה לתושבים המקומיים ומזרים עוד הון לעסקים השכנים. הון כזה נשאר בתוך הקהילה המקומית ומהווה יתרון על פני רשת עסקית גדולה, שאמנם מספקת מקומות עבודה אך מוציאה את הכסף מהאזור החוצה. הקמה של מתחמים כאלה, נהנית מיתרונות, אך גם מאופיינת בכמה אתגרים סביב תהליך הביצוע. החסמים הגדולים או האתגרים, בשפה אופטימית, הם כאלה שיכולים להפוך מיזם של תיירות בת קיימא לחלום רחוק. במקרה כזה מדובר בעיקר על הביורוקרטיה הישראלית, כאשר יזמים \ תיירנים \ חקלאים בעלי רעיון, צריכים להתמודד מול שפע ועדות ומול רשות מקרקעי ישראל בתהליך שיכול לקחת שנים. לעומת זאת, הקמה של מנהלת אזורית על-ידי הרשויות המקומיות תוכל להסיר חסמים רבים. למשל, זירוז התהליך של שינוי ייעוד הקרקע מחקלאות לתיירות ומתן פיצוי לחקלאים על-ידי כך שיפעילו את המתחמים בעצמם.
פורסם במקור ב2015 אך עדיין רלוונטי, קישור לכתבה המקורית כאן
