כמה אנשים יכולים להצטופף על גדת נחל ?

פורסם במקור במגזין MoniTour ע"י נדב שדה

ושוב הגיעו הקיץ והחופש הגדול ואיתם יגיעו, כנראה, גם התמונות של עומסים בחופי הכנרת והנחלים, כמו גם הררי פסולת ושריפות יער לקינוח, כפי שקורה בכל חג ומועד כשהמוני בית ישראל יוצאים לבלות ורוח חמה נושבת.

זו המציאות: מדינת ישראל קטנה וצפופה ורוב הנחלים והמעיינות מרוכזים בשטח קטן יחסית בצפונה של המדינה. תופעה זו חוזרת על עצמה בשל כושר נשיאה נמוך של השטחים הפתוחים והפופולריים, בעיקר סביב מקורות המים בצפון.

ההגדרה לכושר נשיאה תיירותי היא היכולת של אתר תיירות להכיל כמות מבקרים מסוימת מבלי לפגוע באתר ומבלי לפגוע בחוויית המבקר. אך מה היא אותה חוויה וכיצד ניתן למדוד פגיעה? אין תשובה גנרית אחת ולכל מצב יש להתאים אמצעי בדיקה פרטני.

ברפרוף ראשוני בכל מהדורת חדשות של מוצאי חג, ניתן לזהות במהירות את התופעות שהוזכרו: צפיפות עצומה של עשרות אלפי אנשים שמתמקדים באותם האתרים, טינופת (500 טון אשפה נאספה מחופי הכנרת בפסח), אלימות, פקקי תנועה, רעש, עשן ועוד. כמובן שחוויית המבקר נפגעת ללא תקנה וזאת מבלי להתייחס עדיין למערכת האקולוגית המקומית, שעליה להתמודד עם העומסים האנושיים הבלתי אפשריים.

אם כך, מה ניתן לעשות כדי לשפר את המצב? האם נגזר עלינו להמשיך ולהצטופף? התשובה היא שלא בהכרח. קיימים מספר פתרונות אפשריים שחייבים לכלול את כל הגופים שמנהלים שטחים פתוחים: קק"ל, רשות הטבע והגנים, המועצות האזוריות ורשות מקרקעי ישראל, בתמיכת משרדי ממשלה רלוונטיים.

אם נתחיל מהסוף, הרי שהחיסרון הגדול בפתרונות אלה הוא שיתוף הפעולה ההכרחי בין רשויות ומשרדי ממשלה, שיתוף פעולה שקשה מאוד להשיג בגלל אג'נדות שונות וסדר עדיפויות המשאיר את נושאי התיירות והסביבה בתחתית הערמה.

אחד מהאמצעים שדווקא קל יחסית לרתום לטובת העניין עשוי להיות קמפיין תקשורתי נרחב נגד השלכת פסולת בשטחים ציבוריים. כן, כמו הקמפיין המאוד מוצלח של "ישראל מתייבשת" שהשיג ירידה גדולה בצריכת המים הביתית בשנים האחרונות.

אמצעי נוסף יכול להיות הגבלת התנועה הממונעת באזורים רגישים, באמצעות תכנית לניהול מבקרים במרחב, למשל, במקטעים מסוימים של נחלי הצפון הסובלים מצפיפות אדירה של מטיילים. כאן הפתרון דורש תכנון מקיף של חניוני יום עונתיים לרכבים ותיחום של גדות הנחלים באמצעים פשוטים המאפשרים מעבר לבעלי חיים, הולכי רגל ורוכבי אופניים, אך מונעים מעבר של כלי רכב ממונעים עד למרחק של מאות מטרים משפת הנחל. באופן כזה, יישארו המנגל וקופסאות החומוס ליד הרכב והרכב יישאר רחוק מהנחל… בהקשר הזה, ראוי לציין לטובה את מיזם החופים השקטים בכנרת שמאפשר חוויה חיובית למבקרים, גם בימי עומס.

לסיכום, קבלת החלטות כאלה עשויה להיות לא-פופולרית בטווח המיידי בקרב המטיילים ברכבים, אך לעומת זאת יתנו אויר לנשימה לטווח הרחוק גם לתושבים המקומיים, גם לסביבה הטבעית וגם לטיילי העתיד.

פורסם במקור ע"י נדב שדה במגזין MoniTour כאן